גולדסיל בע"מ נ' אליר - חברה לבנין בע"מ

החלטה

בפניי ערעור על החלטתה של כב' הרשמת גילה ספרא ברנע, מיום 5.5.10, לפיה, נדחתה בקשת המערערת לבטל צו עיקול זמני שניתן במעמד צד אחד (להלן: "צו העיקול"), על זכויותיה של המערערת במגרשים המצויים ברחוב אדם הכהן בחיפה והידועים כגוש 11201 חלקות 196 ו- 198 (להלן: "המקרקעין").

צו העיקול הוטל במסגרת תביעה כספית על סך של כ 756,000 ₪ שהמשיבה הגישה כנגד המערערת, ביום 23.3.10 (להלן: "התביעה" ו/או "התביעה העיקרית").

בבסיס התביעה, עומד הסכם הלוואה, לפיו המשיבה ביחד עם צד שלישי (להלן: "ג'נסיס") הילוו למערערת סך של 100,000$ ארה"ב (להלן: "הסכם ההלוואה"). הסכם ההלוואה נתחם בין הצדדים ביום 24.07.1997. על פי התביעה העיקרית, הוסכם בין המשיבה לבין ג'נסיס, כי המשיבה הינה הזכאית היחידה והבלעדית לפירעון מלוא ההלוואה שניתנה למערערת. על פי כתב התביעה, המשיבה טוענת, כי הינה זכאית לקבל החזר מלוא סכום ההלוואה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מתחילת מועד פירעון ההלוואה ועד ליום הגשת התביעה.

עיקר טענותיה של המערערת בבקשתה לביטול צו העיקול, שיש להורות על ביטול צו העיקול מאחר והתביעה העיקרית נעדרת כל סיכוי להצלחה משני טעמים; קיומו של מעשה בית דין, והתיישנות התביעה. לטענת המערערת בבקשה לביטול צו העיקול, בהעדר כל סיכוי לתביעה, ברי שאין ביכולתה של המשיבה להצביע על חשש סביר להכבדה על ביצוע פסק הדין.

טענות אלו נדחו על ידי כב' הרשמת. מכאן הערעור בפניי.

הדיון בערעור התקיים ביום 13.10.10.

אקדים ואומר, כי לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, לאחר שעיינתי בהחלטתה של כב' הרשמת, לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בפסק הבורר ובמכלול תיקי המוצגים מטעם הצדדים, שוכנעתי כי דין הערעור להידחות.

מעשה בית דין

טענה זו של המערערת מבוססת על קיומו של פסק בוררות מיום 16.03.05, שאושר על ידי בית המשפט המחוזי, על פי פסק הדין של כב' השופטת שושנה שטמר, מיום 07.05.06. על פסק דינה של כב' השופטת שטמר הוגשה על ידי המערערת בקשת רשות ערעור. בקשה זו נדחתה על פי החלטתה של כב' השופטת א. פרוקצ'יה, מיום 13.01.10.

על מנת לספר את האוזן, להלן סקירה קצרה לרקע שקדם לפסק הבוררות: המערערת והמשיבה הינן שתי חברות שעסקו בקבלנות בנייה. ביום 24.07.97 התקשרו ביניהן בהסכמים (הסכם שיתוף והסכם המכר), לפיהם, המשיבה וג'נסיס רכשו מחצית מזכויותיה של המערערת במקרקעין, תמורת 1,100,000$. מטרת ההתקשרות הייתה לבנות יחד בפרויקט נרחב של בנייה למגורים. ההסכמים הכילו הוראות באשר לשותפות בפרויקט בין החברות והסכמות על מימונו של הפרויקט באמצעות בנק מלווה. על המקרקעין נרשמה משכנתא לטובת הבנק המלווה. זכויותיה של המשיבה במקרקעין לא נרשמו בלשכת רישום המקרקעין, ולטובת המשיבה נרשמה אך ורק הערת אזהרה. השותפות בין הצדדים לא הצליחה, הבנייה לא החלה והחברות הסתכסכו ביניהן, ובהתאם להסכם השיתוף הגיעו לבוררות.

הנושאים שנמסרו להכרעת הבורר, כעולה מפסק הבורר, הינם כדלקמן: כל חילוקי הדעות בקשר עם הסכם השיתוף, לרבות, בקשר עם פרשנותו, ביצועו וחישוב כספים ושטחים על פיו.

למותר לציין, כי הצדדים אינם חולקים על כך, כי הסכם ההלוואה הינו הסכם נפרד מהסכם השיתוף. לא זו אף זו: המערערת בעצמה, התנגדה למסירת חילוקי הדעות בין הצדדים בקשר להסכם ההלוואה, להכרעתו של הבורר.

יחד עם זאת, המערערת טוענת, כי מאחר והמשיבה תבעה, במסגרת תביעתה שהוגשה בחודש אוגוסט 2003 בפני הבורר, את סכום ההלוואה נשוא התביעה, ומאחר ובסיכומיה שהוגשו לבורר, המשיבה כללה בכלל נזקיה, את סכום ההלוואה נשוא התביעה, ומאחר ובגוף פסק הבורר נדונה סוגיית ההלוואה שמטעמים שונים קבע הבורר, כי אינו מוסמך לדון בהלוואה, ומאחר ובחלקו האופרטיבי של פסק הבורר, נדחו כלל תביעותיה הכספיות של המשיבה כנגד המערערת, בשלמותן, ללא כל אבחנה בין כלל התביעות הכספיות לבין ההלוואה שנכללה ביניהן, ומאחר והמשיבה לא ביקשה לבטל ו/או לתקן פסק הבורר, אזי ברי כיקיים מעשה בית דין, ודין התביעה להידחות.

דעתי אינה כדעת המערערת. כוחו של בורר נובע מהסכם הבוררות. הסכם הבוררות קובע את מהותו של הסכסוך, ואין הבורר רשאי לדון אלא במה שהוסכם בין הצדדים. הצדדים היו חלוקים ביניהם באשר להיקף סמכותו של הבורר והאם היא מוגבלת אך ורק לחילוקי הדעות בקשר להסכם השיתוף, או שמא משתרעת גם על חילוקי הדעות בקשר להסכם המכר. בהקשר זה, ומאחר וכב' הבורר הגיע למסקנה, כי הסכם השיתוף (הכולל תניית הבוררות) מאמץ את הסכם המכר, נקבע בפסק הבורר בסעיף 8.15 כדלקמן: " אשר על כן, הריני מחליט בזה כי היקף הסמכות שניתנה לי כבורר כוללת הן את הסכסוכים מהסכם המכר והן אלו הנובעים מהסכם השיתוף".

באשר להסכם ההלוואה, נקבע במפורש בסעיף 8.14 לפסק הבורר: " בהקשר זה – ועל מנת למנוע ספקות – הריני מחליט בזה כי, לאור הנימוקים דלעיל, הרי כל סכסוך הנובע מהסכם ההלוואה שבין הצדדים אינו בסמכות הבורר, ולו מהנימוק שלא הוכלל אוחד ואומץ עם הסכם השיתוף. לא סקרתי נושא זה בהרצאת הדברים יען כי לא מצאתי לנכון לכלול אותו במסגרת הסכסוך – ואני מבין שגם הצדדים בעיקרו של דבר היו בדעה זו.".

אכן, בחלקו האופרטיבי של פסק הבורר נקבע בסעיף 15(8) כי: " הריני דוחה את התביעה הכספית שהוגשה ע"י אליר חברה לבניה בע"מ כנגד גולדסיל בע"מ – בשלמותה." ברם, ברי כי המערערת מנסה לאנוס לתוך סעיף זה, דחיית התביעה הכספית הנובעת מההלוואה, כאשר היה ברי לכל הצדדים, וכאשר המערערת בעצמה היא שעמדה על כך, כי לבורר אין כל סמכות לדון בתביעה זו.

אכן, פסק בורר שניתן בהעדר סמכות, אינו בטל מעיקרו, והוא יבוטל ככל שתוגש בקשה לביטולו (ראו הוראת סעיף 24 (3) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968). יחד עם זאת, ברי כי הכוונה הייתה לדחיית התביעות הכספיות שנמסרו להכרעת הבורר, ותו לא, וזאת לאור המפורט לעיל.

היה וטעיתי במסקנתי לעיל ונמצא כי פסק הבורר אינו ברור כפי שסברתי, וכי אכן היה על המשיבה לבקש ביטול ו/או תיקון פסק הבורר, עדיין, מכאן ועד הקביעה כי פסק הבורר מהווה מעשה בית דין בתביעה הכספית הנובעת מההלוואה, הדרך עוד ארוכה, והמקום הראוי לבירור טענה זו לגופה, יהא במסגרת ניהול התביעה הכספית. בשלב זה, טענת הגנה זו, אין בה כדי להשמיט כליל, את הבסיס מתחת לתביעת המשיבה, וסבורני, לאור כל המפורט לעיל, טענת המערערת בדבר קיומו של מעשה בית דין, אינה הופכת את סיכויי התביעה לסיכויים של מה בכך. על כן, דעתי כדעתה של כב' הרשמת, ואין כל הצדקה לביטול צו העיקול על סמך טענת המשיבה לקיומו של מעשה בית דין.

לא זו אף זו: לכאורה, טענתה של המערערת גובלת בחוסר תום לב, ונוגדת את דוקטרינת ההשתק השיפוטי. המערערת היא זו שעמדה על טענתה בדבר העדר סמכותו העניינית של הבורר לדון בתביעה הכספית הנובעת מההלוואה. טענתה זו של המערערת התקבלה על ידי הבורר, והמערערת מודעת לקביעת הבורר החד משמעית, לפיה, אינו מוסמך לדון בתביעתה הכספית של המשיבה והנובעת מההלוואה, וחרף זאת, מנסה להיבנות מהקביעה האופרטיבית בפסק הבורר, שאינה משתמעת בהכרח, כפי המשמעות שהמערערת מנסה לייחס לה.